תמונת ילדות

היה הייתי ילדה. נגן ניגנתי בפסנתר.

פעם בשבוע היתי צועדת אל הבית של חמדה קולטון לשיעור. מן הבוהק החם הייתי נכנסת אל הבית המוצל, עם האפלוליות הקרירה שבו.

בית עטוף קיסוס - ירוק באביב ובקיץ, ובחורף מקריח ונראה כאילו עורקיו ונימיו חשופים.

הפסנתר השחור הגדול עמד בלב הקרירות האפלה הנעימה הזו, מחכה לי, מכונף.

אהבתי את הבית עם האור שלו, האפלה שלו, הדלתות והתריסים שלו,

הבלטות-סומסום שלו, הריח של השקט, וכל האנגליות הזו שחמדה הביאה איתה ולא הפסיקה להתגעגע אליה,

אנגליות שמיסגרה בתוכה בחוכמה גם את הפראי

אהבתי את המדרגות שהובילו למעלה אל יציע שצורתו כעין כנף-הפסנתר.

על המדרגות היינו יושבים בקונצרט הסיום שלנו, כל התלמידים, בשקט בשקט בשקט בשקט בשקט, מחכים לתורנו.

===

יום אחד הפסקתי לנגן.

אחר כך הבית של חמדה נכנס אלי ועבר להתגורר אצלי, נשאר בי, כמו קפסולה של ילדות.

===

ומה אפשר לקחת הביתה?

את הצבע מהתריסים קילף הזמן, שהוא לדעתי, אחד מההום סטייליסטים הכי שווים שיש. אבל כשאין זמן, ורוצים שהשנים יעברו מהר, אפשר להשיג את האפקט על ידי צביעה עצמית בטכניקה שנקראת ״דיסטרסינג״. כאן אפשר גם לקנות רהיטים מקסימים שצבועים ככה. ובכלל, תריסים ישנים זה חומר גלם מלא השראה.

בבית הסמוך התגורר הצייר פרנץ ברנהיימר, וחלק מהציורים שתלויים בבית הם שלו. אז אולי לנו אין שכן צייר, אבל - כל החנות הזו ממש מוקדשת לקישוט הקירות, וציורים של אמנים אפשר גם לקנות כאן.

ושמתם לב לכסאות המתקפלים? הייתם שמים בבית זוג כסאות מתקפלים כזה?

===

לפני כמה זמן, התגנבתי אל הבית אחרי קונצרט. פשוט עברתי בדלת הכניסה שהיתה עדיין פתוחה.