מאומה על לא דבר

5.4.2017,

יומני היקר שלום,

היום אני בחופש. היום אני בבית! היום אני לבד! לובדת!

וכל המרחב הזה שלי - החלל, הקירות, החלונות. האוויר והרצפה וריח פריחת הלימון - כולם שלי הם.

הבית הזה הוא שלי מהבית!

מה אני אעשה היום?

=====

יצאתי לגג לנשום אוויר. האור צורב עיניים.

הלימון כבר גדול ופורח ונותן פרי. יש כאן אביב, אפשר לפתוח את החלונות.

והנה ציפור! שומעת?

התיישבתי לי. את הכסא הזה חנוך בנה מערמות של עץ שמצא ברחוב, שהיו פעם משהו אחר בכלל. את עצמו לימד איך לבנות, בעצמו מצא את העצים ובעצמו בנה. והכסא מכיל אותי ואת השקט שלי ברווחה, מזמין אותי לשהות בו עוד קצת. עוד קצת.

היום הכל יקרה לאט. אשתה קפה לאט, אעשה מאומה לאט. זה סתם יום, פשוט. כל כך פשוט הוא, כל כך סתם, אין עליו כלום על היום הזה. ממש יום בעירום מלא. אני מנמיכה את התדר של המחשבות - מנמיכה - מנמיכה - עד אין - מחשבה - אין - אף - מחשבה - רק -

אני מקשיבה לכלום (שמתי אותו כאן ברקע), ונכנעת אל השום דבר, נשמטת אל האור והחום של השמש.

===

נכנסתי פנימה. החושך צורב בעיניים.

- וככה

- נוקפות השעות

- התברכתי היום בהמון כלום. אני מרגישה בת מזל.

אין מעש, בהייה, מאומה, ריק ושעמום. כל אלו הם מרפא ושקט לנפש, ואני מודה עליהם.

כך עבר לו יום אחד קטן, ללא שאיפות וללא הישגים. רק ערימת כביסה מקופלת והפוסט הזה - יום רביעי, 5.4.17, לפנות ערב.

=====

אילת


  • Grey Facebook Icon
  • Grey Instagram Icon

מעניינת אותי מערכת היחסים השברירית בין הואזה לשרפרף, אני אוהבת לצותת לשיחת הכסאות מסביב לשולחן, או לבהות בוילון המפלרטט עם הקיר שמאחוריו. כי בשבילי הבית הוא מקום להתבוננות אישית. אישית אני מתכוונת פנימה, אל הבית הפנימי שלי. ועל זה אני כותבת כאן. אילת :)

ראיתי ולקחתי:

תמצאי אותי כאן: