לגבי הכלבים, בשמחה נדאג להם
כבר כמה שנים שזה ככה, מחליפים בתים בתוך המשפחה. הם לכאן - אנחנו לשם. הם אצלינו ואנחנו אצלם.
שולחים גישושי סמס, עד שיש תאריך, עד שיש תכנית, ויש איפה להשאיר את המפתח, ומזכירים לנו איך מאכילים את הכלבים ואנחנו מזכירים מאיפה לקחת אופניים, ושואלים מתי הבריכה פתוחה.
ואז אנחנו יוצאים.
===
ואז אנחנו מגיעים.
===
לכאן, לציפורי.
זה כבר כמה שנים שבבית בציפורי יש לנו חדר משלנו ולילדים חדר משלהם. ככה התרגלנו, וככה נעים לנו לחזור אל המוכר והלא מוכר. ככה זה כמה שנים, ואחרי הפעם השלישית התחלנו לפתח הרגלים, לרקוד את הריקוד של הבית ולהפעיל אותו בעצמנו.
[מה זה בכלל להפעיל בית? זה כל הדברים הקטנים, השגרתיים, הנורא רגילים שאפשר לעשות בבית שמתארחים בו, וזה הכי כיף כי השגרה נראית פתאום דרך פילטר משנה צבעים.
כמו למשל להכין תה מהצמחים בחצר
או לקרוא בספרים של הבית
להתחכך בחתולים שבחוץ
ולסגור את הברז
זה להכנס ולצאת מכל הפתחים
ולטאטא כשנדרש
ולהוציא את הכלבים לסיבוב מדי ערב ומדי בוקר.]
===
הביקורים שלנו כאן יצרו אצלנו דימויים מאוד חזקים של קיץ, שכיף לנו להיזכר בהם גם כשאנחנו לא פה.
בריכה-שניצל-צ'יפס, שינה על מיזרונים, משחקי קופסא, שדה לילי של שיחי סברס, כחול וירוק וריחות, מפגש קריר עם מרצפות טרצו, עוד משחקי קופסא, רחש המאוורר בלילה וריח של שיחי מרווה וארוחת בוקר לארבעה סביב שולחן שיש בו מקום לשלושה
===
כשאנחנו מתארחים אצלם - משהו מהם נשאר כאן בבית.
מה נשאר מאיתנו בבית שעה שאנחנו לא בבית? לפעמים אלו הן ממש תמונות שלנו. לפעמים אלו החלטות שהחלטנו. למשל מה החלטנו לתקן ומה החלטנו להשאיר מקולקל. מה החלטנו להשאיר פתוח ואפשר להסתכל בו ולראות מי אנחנו. ומה שכחנו לסגור. וגם הספרים נשארים אותנו בבית. והאור, והרוח. כן, הבית זוכר אותנו גם אם יצאנו לכמה ימים.
יש פה ספרייה נפלאה. בכלל, ספרים מונחים בכל מקום ומקיפים את החיים בבית. וציורי פורטרטים מהדהדים את בני הבית בין הקירות, גם כשהם לא נמצאים. ירוק מבחוץ וספרים ותמונות בפנים. אלו הקווים שהשאירו לנו, ואנחנו ממלאים בצבע בינהם.
לגבי הכלבים - בשמחה נדאג להם
===
להפעיל את הבית זה אומר גם להוציא את הכלבים. לנו אין חיות בבית - אנחנו נותנים לחיות לחיות בבתים של אחרים. וכאן אני מגלה שבעצם אני עשוייה לחבב כלבים!
בערב יוצאים כלב שחור, שחור עם צל שחור, צל שחור, ופוגשים לבן עם צל שחור.
איתם אנחנו מגלים הרבה יותר על המקום. כי בעיני המבקר, המקום שקט. שקט בבית, שקט ברחוב ושקט ביער. אבל בכל סיבוב קצר עם הכלבים נראה שהדברים פחות פשוטים. הם עוצרים ומרחרחים כל כמה צעדים, אפים נוצצים רוטטים בסטקטו מהיר - פה! לא! פה! לא, דווקא פה! מבררים מי... מי... מי...היה כאן... למה.. למה... למה... למה ועם מי... מתי מתי מתי מי מתי מתי. ואז הב-הב-הב-הב הם עומדים ומרכלים, ממש כמונו אנשים.
בלילה השקט הציפוריי נשמע לי שהם יודעים על מה הם מדברים.
כמה הם
====
בבוקר כבר יש להם ריקוד בצבע, הם רוקדים אותו בזוג, בחורשה שליד הבית.
הריצה שלהם היא שעטת סייחים.
בורחים. עוצרים.
ראש לאחור. דוהרים.
הם שניים. הם אחד. כמה הם.
שועטים. מחכים.
חוזרים.
ואחר כך לבריכה
===
ובסוף ===
בסוף מגיע הסוף... אנחנו אוספים ומסדרים ומנקים ומעלימים את עצמנו טוב טוב טוב מכל החדרים, מכל המבטים שתלויים בנו מהתמונות של בני הבית האמיתיים. כותבים מכתב פרידה, מכבים את האור, מחזירים את המפתח אל מתחת לעציץ, ואני מרגישה כמו בסרט שמקרינים מהסוף חזורה,
אנחנו יוצאים עם התיקים
אל האוטו
אל הדרך
אל הביתה
ואז הבית בציפורי נעלם לנו... או שאנחנו נעלמנו לו
עד לפעם הבאה
===
אז איך נשמע לך הקונספט של חופשה בהחלפה? אם החלפתם פעם בית עם מישהו, אני ממש אשמח לשמוע על החוויה...
תודה לך שקראת,
ותודה לרועי, יפעת, נעמי, שירה ומור - שבציפורי
אילת
